
רחוב אחד מפריד ומחבר בן הבית שלי לכפר הס.
הבוקר בשעה 6.45 יצאתי עם אלכס לטיול בוקר.
השעה המדוייקת הזו,
והאופק הקצר בו ראיתי את כפר הס
גרמו לי לשנות מסלול ולהכנס לכפר עצמו.
זה המקום שהכי דומה לקיבוץ פה באיזור
והוא קרא לי אליו.
החלטתי שלציון 100 הימים מהשבת השחורה
אני מקדישה את הטיול הזה לנסות להבין.
במקום לשמוע פודקסאט
במקום לפרסם טיולים -
סגרתי את כל האפליקציות
פתחתי את המצלמה
ורק היייתי שם.
ניסיתי להבין איך מרגיש השקט הזה.
הבטחון.
איך משפחה ישנה לה את שנת השבת הטובה.
איך כולם עייפים מהארוחה של שישי.
כולם בטח אכלו יותר מדי כמו תמיד טעמו מהעוגה שבנו עליה כל השבוע,
הילדים צחקו מלא ונשארו עד מאוחר
כי זה היום היחיד שמותר.
סבא וסבתא באו
חלק נשארו לישון כי מלא זמן לא היו פה
וחלק חזרו.
אבל כולם ישנים טוב בשעה הזו,
חוץ מאלו שיצאו לרוץ או קמו להניק תינוק קטן.
התבוננתי בבתים,
עם משחקי הילדים שבחצר
התבוננתי ברכבים שעוד חלקם היו עם קניות שנשכחו בהם.
יכולתי להרגיש את הנחת,
את השלווה
את תחושת השלמות הזו שיש לך
בבית שלך בשבת בבוקר.
וניסתי לדמיין איך זה מרגיש
שברגע אחד הכל מתהפך
שמישהו נכנס לך לבית,
למקום הכי בטוח שלך,
לנשמה.
את עוד בפי'גמה, עוד לפני שמבינה מה קורה.
וכל מה שאת כנראה מבינה זה שמשהו מאוד רע קורה
ואת צריכה להציל את עצמך ואת המשפחה שלך.
איך פחד כזה בכלל מרגיש בגוף,
איך מרגישה נשימה כשאין בכלל אויר,
מה עושים קודם?
רצים לקחת סכין או מים לילדים?
מתפללים או כותבים הודעות פרידה?
איך זה מרגיש שמבינים שאף אחד לא בא להציל אותנו?
איך מרגיש הסוף?
איך את פועלת מתהום שמעולם לא היית בה?
איך מסתכלים לילדים בעיניים כשלא יודעים מה לומר?
הטיול הזה בכפר הפך לי את הבטן.
לא כי הוא חידש לי משהו,
לא כי הוא לימד אותי משהו חדש,
רק בגלל שהוא היה כל כך פשוט,
פה ליד הבית,
בשבת בבוקר,
והמחיש לי את השקט והבטחון לפני שכל הזוועה החלה.
וחזרתי הביתה,
עם כלבה מרוצה מטיול ארוך
והבנה ברורה
שאני לא באמת מבינה כלום.
והלוואי ולעולם לא אבין.
💔
