״אל תדאגו, לא אבאס״
- 17 באפר׳
- זמן קריאה 3 דקות
היום בבוקר קפצה לי מישהי באינסטגרם, ששיתפה בגילוי לב על שבמלחמה הנוכחית, גילתה בעצמה גוש בשד ומהר מאוד אחרי התעקשות לבדיקות הנכונות, אובחנה כחולת סרטן.
היא בת גילי כמעט.
היא פירטה והסבירה כמה חשובה היתה הנחישות שלה להקשיב לגוף שלה,
לא לוותר.
הפוסט שלה היה חשוב ומטלטל.
אבל בסופו היא חתמה במשפט מתחייב:
"אל תדאגו, לא יהיה פה מעכשיו תוכן מבאס".
וזה צבט לי.
ומצד שני הבנתי כל כך למה כתבה את זה.
ברשת יש ציפייה לספק בידור, לספק לנו את החיים הטובים, לתת לנו אתנחתא מהשיט שאנחנו יודעות שקיים גם בלי שנראה את זה על המסך.
כשאנחנו גוללות ברשת, בא לנו לא לדעת שיש חרא בעולם,
שיש כאב.
בא לנו לנקות את הראש בעיקר, מקסימום לקבל השראה.
יש שני סוגי כאב שנפגוש ברשת .
האחד- זה הכאב שלנו, כאב של מישהי שרוצה לרזות ולא מצליחה - ואז כל ההבטחות לדיאטה בשיטה מיוחדת, יקראו לה לעקוב.
כאב שלי מישהי שצריכה ייעוץ זוגי, לנוער, לשינה, לחרדה - ואותה מנטורית תדבר לכאב שלה ותגרום לה לעצור ולהקשיב לה.
סוג הכאב השני, הוא הכאב שאנחנו לא רוצות לפגוש- כאב למות צעירים מדי, כאב לחלות, כאב לאבד ילד, כאב שבועט בנו.
את הכאב הזה אנחנו לא אוהבות.
מהכאב הזה נעשה הכל כדי לברוח.
אני זוכרת שפעם לפני כמה שנים, אחת מחברות הרשת שלי, שלא באמת היינו חברות במרחב האמיתי, שיתפה שחלתה, ומאותו יום השיתופים שלה גרמו לי למועקה.
אחרי כמה זמן החלטתי שאני עושה לה UNFREIND ומאפשרת לעצמי לא להיפגש עם הצער הזה בכל פעם שאכנס לרשת.
אני לא מתגאה בזה. אבל זו האמת.
כיום, כשאני משתדלת לעבוד על הכלים שלי יותר, לשכלל אותם, לשפר את הארגז שלי, לטוב עוד יותר,אני מבינה.
כמה עצוב שאישה, כמוני, כמוך שהולכת לצאת למסע קשה, מאתגר, קשוח, מסע שכל מה שתצטרך בו זו תמיכה אינסופית, חיבוק אמיתי ווירוטאלי גם,
כמה עצוב שמה שהיא חושבת עליו זה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לעשות את זה, כי זה "יהיה מבאס לנו העוקבות".
כמה קשוח זה שבמקום לומר לעצמה, אני הולכת לשתף אתכם במסע שלי כי אני צריכה אתכן איתי, שתרימו לי, שתלוו אותי גם פה כדי שלא אצטרך לשים מסכות שקל לי,
במקום זה היא מבטיחה לנו שלא נדאג כי לא יהיה פה תוכן מבאס.
התמודדות עם מחלה קשה היא מבאסת.
נקודה.
ועצם הטרחה והעיסוק בלהפוך אותה לסקסית יותר, מצטלמת יותר, פוטוגנית – הוא חטא בפני עצמו.
הוא קושי נוסף שמתווסף לאלו שכבר יש.
ובא לי לומר לה, ולכל אחת שמתמודדת עם אתגר קשה כזה או אחר-
את לא צריכה להתעסק בנו.
את לא צריכה לספק לנו שום דבר מלבד את עצמך כמו שאת.
ואם את בקושי- מי שתוכל תהיה פה ומי שלא לא.
את תתעסקי בלהחלים, בלהרים ראש.
כן, את לגמרי יכולה לצחוק בדרך
לסגל לעצמך הומור שחור, להפוך את המסע הזה למעורר השראה
למצוא בו רגעים של אור.
אבל זה כי את בחרת בזה!
לא כי את מרגישה צורך לבדר אותנו.
מי שאיתך במסע שלך, תהיה בו בטוב וברע
ואם לא- זו כנראה אחלה סיבה לנקות מחדש את מדפי החברות שלך.
אני סולחת לעצמי שאז, ביטלתי חברות לאותה אישה שהציפה לי את כל הפחדים.
זה היה טבעי לי ונכון.
זה גם ממש בסדר מכל מי שזה עושה לה לא טוב, שתיפרד לתקופה ותחזור.
כל עוד
אותה אישה שמתמודדת, שנאבקת בגוף שיחלים, תעשה מה שנכון לה בדרך ולא מה שנכון לעוקבות שלה.
שתתעסק בריפוי שלה, גם אם הוא מכיל תוכן מבאס...
סרטן או מוות לא אמור להיות מה שהוא לא.
הוא מחורבן !
וכדאי שנזכור את זה ולא נהפוך את החושך לאור.
כי אור הוא אור
והוא יכול לגרש חושך
אבל הוא לא בא לבטל את החשכה .
אמר א.ד. גורדון.
"הדרך להיאבק בחושך היא להגדיל את האור"
בהצלחה לכולנו.
ובריאות טובה.
ענבל
