כשהגוף שלך לא מקשיב!

אני שונאת לאחר.

שונאת.

התור שלי היה לשעה 15.00 ולפי החישוב שלי אני מגיעה על הקשקש.

אני אף פעם לא מאחרת.

אז דווקא עכשיו, כשאני מחכה לתור הזה כל כך הרבה זמן,

מתרגשת כאילו הולכים לראות עלי משהו כבר היום, אני מאחרת?!?

גם ככה לקח לי חודשים להתבחבש עם ההחלטה הזו.

כמות הפעמים שבחנתי את עצמי במראה, ושמעתי את עצמי אומרת בקול:

"אני הולכת להזריק בוטוקס למצח שלי"

היתה כל כך רבה שכבר לא יכלתי לשמוע את עצמי

והחלטתי ללכת על זה.

לא לפני ששמעתי את הקול השני שלי צועק:

" מה , נראה לך שתעשי בוטוקס?

את?

שמעודדת נשים לאהוב את עצמן,

את?

שמדברת על לקבל את עצמך.

מה לך ולזה?"

זה לא פשוט לשמוע את שני הקולות האלו, בטח לא כשהמראה מוכיחה שלך, שזה נחמד להחזיק אגנ'דות אבל זה קצת פחות נחמד כשהקמטים שלך מנהלים חיים משל עצמם, נפרדים ממך לחלוטין, בלי קשר למי ומה שאת.

שהעור שלך מחליט להיראות שונה לחלוטין ממה שהנפש הבועטת לך מרגישה.

עד שהסכמתי להודות שאני הולכת לבקש המלצה מחברה, לרופאה שתזריק לי במצח,

כבר מצאתי עוד כמה קמטים חדשים...

אני זוכרת שהיה חשוב לי לומר לה, לחברה הזו שלי,

"אני רוצה מישהי שלא יראו שהזרקתי"

שזה משפט מטומטם לכשעצמו.

אם את לא רוצה שיראו שינוי, למה את עושה את זה?

תישארי עם המצח שארפיי שלך וזהו.

בסוף החלטתי שאני הולכת על זה וזהו.

בחצי משפט זרקתי משהו לאמיר, שהיה בהלם.

לא הבין איך אישה שכל כך שלמה עם עצמה, חוגגת את החיים,

מתה עליהם.

איך היא לא מרוצה ממשהו, רוצה לשנות.

הסברתי לו שזה שלי, ושכייף לו שלא מרגיש שינוי על עצמו.

וזהו.

חניתי בעשרה לשלוש.

הספקתי.

הגעתי אליה מרוגשת כמו ילדה.

בחדר ההמתנה, ראיתי סביבי נשים שהיה לי קשה לראות.

נשים שלא רציתי להיראות כמוהן.

נשים שלקחו את השינוי הקטן שרציתי, רחוק מדי.

וקצת נבהלתי.

אבל הזכרתי לעצמי,

שכמו שלי מפריע משהו, ובחרתי לטפל בו, ככה גם הן.

זה שלהן, וזה שלי.

בשעה 15.20 יצאתי ממנה.

וידעתי שכמו אחרי הפעם הראשונה ...

אין דרך חזרה.

לעולם כבר לא אהיה זו

שלא עושה בוטוקס.

כי עשיתי.

הנושא הזה כל כך רגיש ומכיל בתוכו אינסוף רבדים שלא קשורים כולם בהכרח לקמט כזה או אחר.

יש בהם מן לחצים חברתיים, תכתיבי אופנה, השפעות של דמויות מסויימות

אבל,

גם יש בהם הרבה מהרצון שלנו לסנכרון מלא בין החוץ לפנים.

אני למשל, מרגישה שהחלק הקשה לי מכל,

זה הפער בין איך שאני מרגישה עם עצמי לבין איך שחלקים ממני משתנים עם הגיל.

המרחק הזה בין שמחת החיים המתפרצת שלי, לסימני הגיל.

בין הרצון הילדותי שלי להישאר צעירה לנצח

אבל לא לשחרר את נסיון החיים המבורך הזה,

שזכיתי בו ביושר. בעמל רב.

אני ממש מתרגשת לשמוע נשים שאומרות שלא מזיזים להן תהליכי הגוף והזמן.

באמת.

אצלי זה לא ככה.

ממש לא.

ואולי החשוב מכל,

זה שהרבה הרבה לפני מה נעשה עם עצמנו,

זו העובדה שנדע לכבד אחת את הבחירות של השניה.

אחת שתזריק

אחת שתנתח

אחת שלא תצבע לעולם

ואחת שתבחר לשנות את דעתה בדרך.

לכל אחת יש את הזכות לאהוב את מי שהיא,

לרצות לתקן מה שלא נעים לה איתו

ולכל אחת מגיעה הזכות

להיות מי שהיא רוצה.

בלי להרגיש שעיניים לא טובות צופות בה.

לא שלה, ולא של אחרות.

איזה כייף שבסוף לא איחרתי !