לחיים יש תוכניות משלהם...

לפני שנתיים בארי פרשה מהצופים.

 צופים בתל מונד, זו אקסיומה.

בודדים הילדים/ נערים שלא בתנועה פה בישוב.

בטח בתקופה של לפני שנתיים..

 נחיל הילדים הצופיפניקי שצועד פה בשבילים בימי שלישי ושישי הוא מרגש ומעורר גאווה.

 ואני הייתי ממש גאה שבארי חלק מנחיל הנערים האלו...

כבר דמיינתי אותה מדריכה

ואח"כ רשגד"ית.

כבר הרצתי לעצמי תמונות בראש, של טקסי סיום מרגשים, הצלחות שלה, יציאה לטיולים ארוכים.

נו אתם יודעים,

אמא של צופיפניקית...

ואז היא הודיעה שהיא פורשת.

לא משנה מה אמרנו -

היא החליטה.

אני פורשת.

אני זוכרת שכל כך התאכזבתי בשבילה על כל מה שנחסך ממנה והיא לא בטוח יודעת,

אני זוכרת שממש הייתי עצובה שזה נגמר,

החלום שלי ושברו.

הרגשתי שהיא לא יודעת מה היא עושה אבל היא עושה טעות.

אבל בגלל שהיא כ"כ דומה לנערה שהייתי, היה ברור לי שככל שאומר לה למה כדאי לה לחזור,

היא תחשוב כמה לא כדאי לה...

וככה זה נשאר.

היום בבוקר

נפרדתי ממנה לשלום לטיול 3 ימים של חמש אצבעות.

היא כבר כמה ימים מתכוננת, אורזת, מכינה את הגוף שלה למסע הזה.

היא תצעד עם החברים שלה מזכרון לעתלית ברגל.

עם תיק 70 ליטר (או קילו - אל תבדקו אותי במשקלים כאלה), על הגב.

עם החולצה של התנועה,

עם הגאווה הזו שנדבקה בה.

היא תצעד מחר עם החולצה של אילי עדני ז"ל - ביקשה ממני להשיג לה חולצה כי רוצה לצעוד לזכרו.

והיום

כשהכנתי לה את החביתה העבה שסבתא שלי היתה מכינה לי,

כששמתי לה את הלב שלי בכריכים ואמרתי לה כמה אני גאה בה.

היום הבנתי.

לחיים שלנו יש מסלול משלהם

לילדים שלנו יש מסלול משלהם,

נוכל להתבונן בו, לכבד אותו

ולהבין שהוא שלהם

ונוכל שלא.

לפעמים אנחנו בלי לדעת, זורקים על הילדים שלנו את החלומות שלנו,

מאחלים להם חלומות שאולי הם בכלל לא רוצים,

לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר טוב בשבילם, מה טוב להם

רק כי הם עוד ילדים.

אז זהו, שלא.

יש שיעורים בחיים שנעבור רק במרחק הזמן,

רק בדרך מזכרון לעתלית ברגל.

תודה על השיעור הזה,

תודה על הנערה הזו שלי

שעושה לי בית ספר .

טוב כזה,

שכייף ללכת אליו

שמשאיר אותי סקרנית

חדה

עם חדוות למידה.

תודה עליה.

ייאללה "מהר לים"

גאה בך.