מגדילה סיכויים

שמתי לב לקטע מוזר,

מעניין איך הוא אצלך...

כשאני קמה בבוקר ובוחרת במה להחליף את הפיג'מה שלי, יש לי דילמה:

אם אבחר בגד "יום יומי רגיל" של ג'ינס וטי שירט,

ואלך לפי מצב הרוח שלי,

ככל הנראה לא אזיז את הגוף שלי מעבר למצופה .

כלומר

אבשל, אלך, אכנס לזומים, אלך לפגישות, אעלה, ארד,

אפעיל מכונה ועוד אחת, ועוד...

אענה ללקוחות, אסיע לחוגים וחברות

אנקה, אמכור, אסביר, אעזור.

אבל לא אעשה את הספורט שאני מדמיינת את עצמי עושה.

לא אתחטב, לא ארים חצי משקולת

וככל הנראה,

אמשיך רק לחשוב כמה אני עומדת לעשות את כל כאלו..

מתישהו...

מחרכך..

בערב,

בשבת בבוקר.

אבל-

אם כשאני עומדת מול הארון, אבחר אחרת, אניח על עצמי טייץ צמוד, או מכנס ספורט מחייב, אלבש גופיה שלא משתמעת לשתי גופות, אז הסיכוי גדל.

גדל מאוד.

הסיכוי שאלך להתאמן, שאזיז את עצמי

שאעשה ספורט, גדל שבעתיים.

משהו בהתכווננות הזו לעשייה, הופכת את הארוע הזה לקרוב מתמיד.

כי אז,

העצלנות של לעבור מג'ינס לטייץ תתקצר

לא תהיה נוכחת,

לא תחליט בשבילי להתפתות ולוותר.

לא תשאיר אותי חושבת שאני נכנסת לאימון אלא ממש דורכת שם.

פיזית.

שמתי לב

שהבגד הזה, מגדיר את מי אהיה היום.

האם אהיה ענבל הזו שדואגת לגוף שלה

שמה לב מה מכניסה אליו,

מחויבת.

או שאהיה זו שתעשה ספורט מחר, או מחרתיים

או בכלל לא.

עד שתחזור השגרה

שתיגמר המלחמה

שארזה ,שאשמין

שיהיה לי זמן

שאצליח להבין.

שאולי זה בסדר שהבגד שלי עוזר לי

להתחייב.

ואת?

איך את?

את חזקה יותר ממני, ללכת לעשות ספורט גם אחרי שהתלבשת יפה בבוקר?

אולי זו בכלל מנת חלקן של עצמאיות שעובדות "מהבית".

שיכולות לבחור.

אולי אם הייתי מנהלת בחברת היי טק, היה ברור לי שאין לי ברירה.

או שזה שוב תירוץ שלי,

לברוח מהמשימה ?

את גם מוצאת שזה נושא טעון, כזה שתלוי בכל מיני גורמים?

או שברור לך מתי את מתאמנת,

ומתי לא מקשיבה לתירוצים.

ואולי זה בכלל לא רק ספורט,

אולי זו היכולת לספר לעצמי סיפור.

על גבולות,

ועל לעמוד במילה שלי לעצמי,

ועל מתי לוותר ועל מה אסור.

ועד שאחליט מה נכון לעשות

אלבש לי טייץ או מכנס ספורט.

ככה אני -

מגדילה סיכויים

בעיקר לדברים שלי הכי קשים

שתהיה שבת שקטה

עם טייץ או ג'ינס

רק שתהיה שבת טובה.