מה? אני אישה של מלחמה?

השבוע

כשרחשי מלחמה עולים לי באוזן

מצאתי את עצמי מחכה למלחמה,

מחכה שיתקוף כבר הדוד מאמריקה.

ואני בכלל אישה של שלום.

למה בעצם?

מה הקטע הזה?

וחשבתי על זה

למה אני מחכה כל כך?

והבנתי.

שאני מחכה לצעוק לילדים שיבואו לממ״ד,

לשבת איתם שם ביחד

עם אלכס הכלבה

עם שמיכות

עם רגעים קצרים של טירוף

שיש בהם גם קסם.

אני מחכה לצעוק לאמיר

האדיש

״נו אולי תבוא כבר?״

כשאני עומדת על הדלת ומאיימת להשאיר אותו בחוץ אם ימשיך ללכת לאט כדי להוכיח לעולם שלא מזיז לו כלום,

בטח לא טילים.

אני מחכה לארוחות בלי סוף

לצחוקים סביב השולחן

לבישולים כשכולם סביבי

.

בבית.

אני מחכה לבקרים האלו שכל אחד קם בזמנו, מעוך מהלילה הקצר ארוך הזה,

ואני מסתכלת עליהם ושמחה שכולם בבית לכמה ימים.

אין יוצא ואין בא.

משהו בי מחכה למלחמה

זה מטורלל שאני בכלל כותבת את זה

זה מעוות כל כך

אבל רק מי שלמוד מלחמות כמונו יכול למצוא בהן משהו טוב גם.

ודווקא אני אני אדם שפוי

עם שכל בקופסא

אז איך?

מה יש בה במלחמה הזו שמצאתי בה קצת נחמה, או נחת?

כמה אני מטורפת לומר את זה?

אבל זו האמת.

יש משהו בקורונה ובמלחמה

בסגרים

בלהיתקע בבית כולם שמצליח להכניס לי חיוך ללב.

זה הביחד?

זה ההתאחדות הזו של כולנו?

זו ההתגייסות?

זה הידיעה שכולנו סופסוף חווים חוויה זהה שאין בה פערים?

שהעם הזה לרגע אחד מאוחד,

לא שבור לחתיכות פאזל שלא מצליחות להידבק.

אולי זה העודה שנהיינו כל כך טובים בעמידה במצבי לחץ?

אני באמת שואלת

גם אתן מוצאות ומוצאים במלחמה משהו טוב?

בבקשה תאמרו לי שאני לא לבד

שגם אתם משוגעים כמוני.

שיהיה ברור אני מתפללת שאף אחד לא ייפגע

לא חייל, אזרח, טייס

אף לא אחד.

אבל לפעמים עם הקשה של הלחם

בא טעם טוב.

לפעמים התקופות הקשות מביאות גם משב של נחת

בין אם נעים לשים אותו על הדף ובין אם לא.

אז עד שיתקוף או לא

אני אנסה לייצר את ממתקי המלחמה שלי

גם בימים של שקט.

יחסי.