״תרקדי״

השבוע מצאתי את עצמי באחת ממסיבות סוף השנה של החוגים.

כרמי ביקשה שנלך לראות חברות שלה .

קנינו כרטיסים והלכנו .

כמו בכל שנה היו שם תלבושות נוצצות,

הורים נרגשים עם מצלמות,

ילדות שמחכות לתורן לעלות לבמה.

ואז שמתי לב למשהו.

על הבמה היו ילדות מכל הסוגים.

גבוהות ונמוכות.

רזות ומלאות.

בטוחות בעצמן וכאלה שקצת פחות.

ופתאום הבנתי כמה התמונה הזו לא הייתה מובנת מאליה פעם.

כשאני רקדתי כילדה,

כולן סביבי היו רזות בדיוק כמוני .

בטח ובטח בהופעות גדולות

דאגו תמיד לשם את היפות יותר מקדימה .

במשך שנים ארוכות היו במות ששייכות רק לסוג מסוים של ילדות.

ילדות שנראות “נכון”.

שנכנסות לתבנית.

שמרגישות שמותר להן להיראות.

והנה אתמול הן עמדו שם כולן.

בלי להתנצל.

בלי להסתתר.

בלי לחכות שיקרה משהו שייתנו להן אישור.

והן פשוט רקדו.

שמחתי כל כך שכרמי שלי אור את הילדה המלאה

בסולו על הבמה .

בכלל לא היה צורך לומר משהו

להסביר

היא מבינה לבד .

ואז תהיתי מתי זה משתנה.

מתי הילדה שרוקדת בלי לחשוב פעמיים,

הופכת לאישה שעומדת בצד.

מתי נכנס הקול הזה שאומר:

לא עכשיו.

לא כשאני נראית ככה.

לא כשאני שוקלת ככה.

לא כשכולם מסתכלים.

מתי הפסקנו לעלות לבמה של החיים שלנו.

אולי בגלל זה כל כך התרגשתי לראות אותן.

לא כי כולן נראו אותו דבר.

אלא בדיוק בגלל שלא.

כי הייתה שם במה שהיה בה מקום לכולן.

ואולי זו התזכורת שאני לוקחת איתי לשבת הזאת:

החיים לא מתחילים כשנהיה גרסה משופרת של עצמנו.

הם קורים עכשיו.

והבמה כבר מוכנה.

רק נשאר לעלות עליה .

שתהיה שבת טובה

ענבל