לא לקחתי בחשבון!

השבוע הזה, פגשתי את אחד הפחדים הגדולים שלי, כאמא.

פחד שלעתים גורם לי להרגיש לבד.

כאילו רק אני חווה אותו.

למרות שאני יודעת טוב מאוד שלא.

חייבת להיות כנה ולהודות, כשבחרתי להיות אמא

ראיתי כל כך הרבה רגעים קסומים בדרך

חצי אוטופיים.

מדי פעם עלתה בי ההבנה שזה לא מרגש ויפה כמו בדמיון,אבל אין ספק שלזה לא הייתי מוכנה .

לא הייתי מוכנה לפחד שילכו בחושך

לא הייתי מוכנה לפחד שיעשו עליהן חרם

לא הייתי מוכנה לדאוג להן לילות שלמים של בילויים

לא הייתי מוכנה לפחד שיתחילו ללמוד נהיגה ויעלו על כביש

לא לקחתי בחשבון לרגע, שהחברים שלהן, הסביבה, ישפיעו כל כך על עיצוב הדמות שלהן

לא הבאתי בחשבון שלא תהיי לי השפעה רבה על כל אלו

לא ידעתי שאדאג כל כך

והן לא יבינו למה .

לא הבנתי את מה שאני מבינה היום.

שבגיל 30, באמצע הריון בסיכון, ממש אחרי ההחלטה לבצע מי שפיר, הגעתי לרופא הנשים המושלם שלי, ואמרתי לו:

" תגיד דר חן, מתי ייגמרו כל הדאגות האלו".?

והוא חייך וענה,

כשהיא תהיה בת 60.

השבוע האחרון היה מטלטל לי מדי.

מהרגע שנודע לי שימנו זלקה נרצח על ידי נער בן 14

לא ישנתי לילה שלם אחד.

הסיפור שלו, יושב לי בין הגרון לסרעפת.

מונח שם כמו ריפלוקס מאיים.

מסרב לתת לי מנוחה .

ואני רוצה להקיא את זה, כדי שאוכל להמשיך הלאה

אבל הוא שם.

מצאתי את עצמי השבוע, אומרת לעצמי בשקט

שאני מחכה כבר שיסיימו עם הגיל הזה.

שההתבגרות שלהן- עולה לי בבריאות.

ואז התעצבתי-

לא רוצה שיגדלו לי מהר כל כך

שילבשו מדים

שילכו ללמוד

שיטוסו.

רוצה אותן עוד פה איתי.

זורקות בגדים על הרצפה בבית שלנו.

אבל אני חייבת למצוא דרך לחיות עם שתי הנשים האלו שבראש שלי.

אחרת מישהי מהן תעזוב ...

אני רוצה להמשיך לדאוג ממה שתכננתי.

לא מכל אלו.

זה יותר מדי בשבילי

קשה להיות פה אמא.