לפעמים מוטב לשתוק!

השבוע נפטר בחור צעיר ויפה תואר בשם נטע קסטין.

ברגע אחד כל הרשת התמלאה בתמונות של בחור צעיר עם חיוך ענק על הפנים.

מספיק היה לראות את הפנים שלו, את החיוך שובה הלב הזה כדי להבין שמדובר באור גדול.

לצערי לא הכרתי אותו, אבל אלפי התגובות, החברים, שנפרדו ממנו, השאירה חותם ברור.

איבדנו מישהו מיוחד!

אבל אז, לאט לאט החלו להיכתב תגובות אחרות,

פתאום קפצו המגיבים ואמרו "חיסוני קורונה", די מהר הגיעו תגובות של "איך לא בדקו מה יש לו"? 

"מי משאיר איש עם כאב ראש לבד?"

(מי שישמע אנחנו לא סבלנו בחיינו מכאב ראש וביטלנו איזה מפגש בגללו).

לאט לאט, החיוך הזה של נטע, מאות התגובות המרגשות של איזה בחור מיוחד הוא היה,

כמה כל מי שהכיר אותו - זכה.

התערבבו בדעות של אנשים שדעתם לא התבקשה, שאף אחד לא ביקש לדעת מה הם חושבים.

נכון נכון. 

הרשת פרוצה, וכל אחד יכול לומר את דעתו.

אבל באמת?

זו באמת הדרך הנכונה לחיות פה ברשת?

עצוב היה לי לראות שכשהתפרסמו נסיבות מותו העובדתיות (מפרצת מולדת במח), היתה לקרובים אליו תחושת הקלה, צורך שכזה להראות לכולם, הנה הנה הוא מת מזה ולא משום הזיה אחרת שמטיפה למי שכבר לא פה ולקרובים אליו.

אני באמת מזמינה אותנו

ואת עצמי כמובן

לזכור -

מאחורי כל תמונה ושם יש אדם, אמא ואבא

יש אחים ואחיות

יש סבא וסבתא

יש מעגלים אינסופיים של חברים ומכרים.

רגע לפני שאתם כותבים תגובה, תעצרו רגע לחשוב

אם זה היה הבן שלי, אחי, אמא שלי...

מה הייתי כותבת?

אני מגלה לא פעם שהכתיבה הזו של אנשים, על אחרים,

גורמת להן לטעות ולחשוב שהם "טובים יותר"

בזה שהם נהגו אחרת. 

וההטפה הזו, מזינה את זה.

בעולם של עיניים טובות

אולי שווה רגע לחשוב איך זה היה הפוך?

מה יכולתי לכתוב כדי לא ליפול למלכודת המסוכנת הזו?

ועדיין הייתי מרגישה טוב עם עצמי אם לא יותר?

כשילד מת, לא משנה מה הסיבה

אמא ואבא שלו מתים איתו.

הם ימשיכו לחיות

אבל הם מתים באותו רגע.

והדבר האחרון שהם צריכים

זה לשמוע משפטים שהלב השבור, לא יכול להכיל.

כוחן של מילים.

שתהיה שבת טובה,

עם מילים טובות שלנו.