מה תעשי?

- "תגידי אמא את חושבת שהיימנוט קאסו הילדה שנעלמה - חיה?"

- "וואו האמת, מרגיש לי שלא, והכי עצוב שמרגיש לי ששכחו אותה. כולנו."

- "תגידי אמא, מה היית עושה אם זה היה קורה לי"

- חח מה הייתי עושה? הייתי מרימה את המדינה על הרגליים, הופכת את העולם.... הייתי סוגרת כבישים, משביתה את הכל"..

- חיוך. "מה הכוונה? מה זה הופכת את המדינה?"

- זה אומר שהייתי פונה לכל החברים שלי, לכל מי שמקושר ומי שלא. הייתי מגיעה לתקשורת, ישנה לביבי מחוץ לבית, הייתי שורפת צמיגים, כל המדינה היתה יודעת מי את. עד שהיית חוזרת הביתה!"

- מבוכה. "אבל אמא, איזה כח יש לך?"

- אהה אני מקווה ומתפללת שלעולם לא תגלי. יש לי כח של אישה משוגעת, של אמא שתמות בשביל הילדים שלה, אמא שתגיע לכל מי שרק אפשר..."

- חיוך

- הרגשתי בשלב הזה שככל שהתיאורים שלי יותר ויותר עוצמתיים, ברורים, מטורפים, ככל שהאש יוקדת בי להסביר לה מה אעשה בשבילה, ככה באותה עוצמה, היא מתרגשת להקשיב .

- אבל אמא בחייאת, עזבי עכשיו ססמאות, אם לא היית מצליחה? אין ! ניסית הכל ולא מצאו אותי. מה תעשי? כמה תוכלי להמשיך?"

- שתיקה. אני מביטה בה ושותקת.

והיא מחייכת. נבוכה. מחכה.

- "נרי, תקשיבי, אני באמת מאחלת לעצמי שלא אצטרך להוכיח לך, אבל אם משהו רע יקרה לך או לאחים שלך, אני אגיע לג׳ינג׳י מאמריקה ולא ארפה עד שנמצא אותך. את מבינה מה שאני אומרת לך?"

- ואמא אם יבקשו כופר 30 מליון שקל, מאיפה תביאי את הכסף?"

- אל תדאגי ממי, אני אפנה לכל החברים שלנו, נרים קמפיין עולמי, נשיג שקל שקל. נפנה לכל המשפחה שלנו, לחברים של סבא לחברים של שישקו, נפנה לאלי ותומר, לכל הקשרים שיש לנו. עד שנחזיר אותך. את מבינה מה שאני אומרת לך? איתמר יכין לי סרטון שלך שיראו בכל העולם. שאנשים לא יוכלו להמשיך הלאה. כל מי שמכיר אותנו ידע שצריך להחזיר אותך הביתה.״

מרגע לרגע התבססה בה ההבנה שאני רצינית, שאני יודעת מה אני אומרת.

שהבטחון בו אני מדברת, הוא לא סתם.

הוא בטחון של אמא שאוהבת אותה בכל חלק בגוף.

עד כאב.

האהבה הזו לילדים שלנו, לעתים מלחיצה.

היא מורגשת בעצמות.

המחשבה שמשהו רע יקרה חלילה לילדים שלנו, יכולה לשנות את התחושה שלנו בתוך הורידים.

ואני חושבת שבשאלה הזו ששאלה,

היא לא רצתה לדעת רק מה דעתי על הילדה המתוקה הזו שנעלמה ביום בהיר אחד, וכולנו המשכנו הלאה.

היא רצתה לשמוע איך נשמעת האהבה שלי אליה.

כמה רחוק אלך בשבילה.

כמה מטורפת אהפוך בשבילה.

לפעמים מרגיש שגיל ההתבגרות של הילדים שלנו

הוא בכלל גיל ההתבגרות שלנו.

הרי בגיל 16 הייתי עסוקה בלנסות למרוד, לעצב את עצמי.

היום, אני באמת מסוגלת להתבגר.

באמת מסוגלת לגדול.

בזכותה.

בזכותם.

השיחה הזו הזכירה לי שאת האהבה שלנו, את הנוכחות שלה, יש להשמיע תמיד, גם שסתם יום רגיל.

כמו שאני אומרת לה תמיד, שהיא הדבר הכי טוב שקרה לי.

היא ואחים שלה.

לכבוד הטור שלי השבוע, שאלתי אתכן מה המילים הטובות שאתן אומרות לילדות וילדים שלכן, שלא בטוח שלכן אמרו.

כתבתן מילים מוארות, מרגשות.

הוספתי את שלי והחלטתי להעניק לך, מתנה קטנה.

מילים טובות בצנצנת.

תדפיסי, תשלחי לחברות, תכניסי לצנצנת, ושימי במטבח.

תני לה בכל יום לקחת לה מילים שלך, אליה.

לדרך.

היא בטוח תדע לאן להכניס אותן.

עמוק עמוק

שלא יצאו לעולם.

שתהיה שבת טובה.

ענבל